תארו לעצמכם מצב בו מגיע אליכם לקוח ומספר לכם ששבוע לפני שאמו נפטרה מסרטן, סבתו מחקה אותה ואת נכדיה מהצוואה, בלי כל הסבר או סיבה. תארו לעצמכם שהמרוויח הגדול מהשינוי בצוואה הזו היה הדוד של הלקוח, שקיבל מיליוני שקלים מצוואתה החדשה של הסבתא. תארו לעצמכם שעורכת הדין שערכה את הצוואה המתוקנת היא חברתו של הדוד מאז גן הילדים. ותארו לעצמכם שהלקוח הוא לא רק לקוח, אלא קודם כל חבר.
זה המצב בפניו התייצבנו כאשר למשרדנו נכנס הלקוח עם סיפור שמצד אחד ברור שהוא לא תקין ושהצוואה שונתה בלחצו של הדוד, ומצד שני אין אפילו ראשית ראייה להוכיח את זה, שום כלום: לא שיחה, לא עדות, לא מכתב, לא הקלטה, אפס. רק ריח רע ותחושה של חוסר היגיון. מה עושים? איך מוכיחים שהדוד השפיע על הסבתא עד כדי כך שהיא שינתה את הצוואה שלה, בלי לדעת מה הוא אמר לה?
למרבה ההפתעה, מי שסייע לנו שלא בכוונה היה הדוד עצמו, שטען כי הסיבה שהסבתא שינתה את הצוואה הייתה כי נכדיה של הסבתא לא טיפלו כראוי באמם, בתה של הסבתא, בעת שהבת שכבה על ערש דווי, ולכן היא מחקה את בתה (ואותם) מהצוואה.
בשיחה עם הלקוח הסתבר כי הדברים לא היו מעולם, האם טופלה באהבה ובמסירות אין קץ ולא היה שום בסיס לכך שהסבתא תחשוב שהם לא מטפלים באם כראוי.
עם ה”מתנה” שקיבלנו מהדוד, הגיעה דילמה אסטרטגית: האם לצאת ראש בראש כנגד הטענה של הדוד לפיה הסיבה לשינוי הצוואה הייתה שהסבתא סברה כי הנכבדים לא טיפלו כראוי באמם בעת שהייתה על ערש דווי, או לקבל את הטענה הזו בזרועות פתוחות ולטעון כי אם זה אכן מה שהסבתא סברה, הרי שמדובר על מחשבות שווא שנבעו ממצבה הקוגניטיבי, ולכן היא לא הייתה כשירה לחתום על הצוואה. אנחנו בחרנו בדרך השנייה.
כדי להוכיח שהסבתא לא היה כשירה מבחינה קוגניטיבית כאשר היא ערכה את הצוואה החדשה פנינו לקופות החולים, לבתי חולים ולמוסדות אחרים וקיבלנו מאות עמודי מסמכים רפואיים של הסבתא לאורך 20 השנים האחרונות. סרקנו כל מילה במסמכים יחד עם רופאה מומחית וגילינו שם בעיות זיכרון, סימנים לדמנציה והרבה דיכאון סביב מצבה של בתה.
אבל זה לא היה מספיק. היה ברור לנו מניסיוננו כי במקרה הזה, מצבה הקוגניטיבי של הסבתא בעת החתימה על הצוואה הוא עניין חשוב, הוא מראה שהיא הייתה בעלת יכולת קוגניטיבית מוגבלת ונוחה להשפעה, אבל המצב שלה ככל הנראה לא היה עד כדי כך חמור שהוא לבדו יוכל לשכנע את בית המשפט לפסול את הצוואה.
היה ברור לנו כי נצטרך להוכיח מה הדוד עשה או לא עשה כדי להשפיע על הסבתא לשנות את הצוואה שלה. אלא שהייתה לנו בעיה אחת – אמנם שיערנו שהדוד “טפטף רעל” לאוזניה של הסבתא והסית אותה כנגד הנכדים, אבל לא באמת ידענו מה הדוד עשה או אמר לסבתא, ובטח שלא היו לנו ראיות למעשים שלו. אבל כן היה לנו סיפור לספר.
אפשר היה להתחיל את הסיפור שסיפרנו לבית המשפט בימים שבסמוך לעריכת הצוואה, אלא שהסיפור לא באמת התחיל שם. הסיפור התחיל עשרות שנים קודם לכן, כבר אז הדוד ניסה להשפיע על הסבתא, הוא עשה מאמצים להשתלט על כספה של הסבתא ולמנוע ממנה “לבזבז” אותו על מותרות כגון דיור מוגן. סיפרנו גם שהסבתא ידעה שיש לדוד השפעה עליה ולכן היא הייתה מסתירה ממנו עניינים כלכליים חשובים כדי שהוא לא ינסה לשכנע אותה לשנות את החלטותיה. זה הראה מערכת יחסים של השפעה ולחץ אבל עדיין לא הראה איך הדוד הצליח להשפיע על הסבתא לשנות את הצוואה ולמחוק ממנה את בתה ונכדיה.
כך התייצבנו לחקירה הנגדית של הדוד – עם תחושה ברורה של חוסר צדק שנעשה, עם הרבה היגיון בסיסי שזועק כי הדוד השפיע עליה, אבל עם אפס ראיות להוכיח את זה. ידענו שהדרך היחידה להוכיח שהדוד השפיע על הסבתא תהיה לחלץ הודאה מפיו של הדוד עצמו.
עד אותה העת, הדוד לא אמר איך הוא יודע שהיחס הרע לכאורה של בני המשפחה לאם המשפחה בעת ששכבה על ערש דווי, הוא הסיבה שהסבתא מחקה אותם מהצוואה ולכן שאלנו אותו את השאלה הזו במפורש בחקירה הנגדית. הדוד, שלא הייתה לו ברירה אלא להשיב, טען שהסבתא עצמה אמרה לו את זה.
אלא שאליה וקוץ בה – הדוד לא טען בתצהירים מטעמו שגם הוא חשב שהיחס של בני המשפחה לאמם לא היה טוב, אלא רק כי הסבתא חשבה זאת. ההתעלמות מהעניין הזה הייתה חשודה, לכן התמקדנו בו ושאלנו את הדוד במפורש: ‘האם אתה גם חשבת שהיחס של בני המשפחה לאם המשפחה בעת ששכבה על ערש דווי לא היה טוב’. הדוד התפתל ולאחר מכן הודה כי הוא עצמו לא חשב ככה.
אלא שהדוד לא חשב צעד אחד קדימה. ברגע שהוא הודה שהוא שמע את הסבתא מתלוננת (לטענתו) על היחס של בני המשפחה לאם המשפחה מצד אחד, אבל הוא עצמו לא ראה שום בעיה ביחס של בני המשפחה לאם מצד שני, השאלה הבאה שהוא נשאל הייתה: ‘ומה אמרת לה (לסבתא) כשהיא אמרה לך כמה היחס של בני המשפחה לאם המשפחה הוא רע, עד כדי כך שהיא תמחק אותם מהצוואה? מה אמרת לה כשהיא רואה דברים שאתה לא רואה וחושבת מחשבות שאתה בעצמך טוען שאין בהן שום היגיון?’
הדוד שוב התפתל, ולבסוף הודה כי הוא לא אמר לה דבר. הוא הודה ששתק ואפשר לה לחשוב מחשבות שווא בנוגע לבני המשפחה, בלי לתקן אותה ובלי לעדכן את בני המשפחה כי הסבתא סבורה שהיחס שלהם לאמם הוא מכפיר, דבר שלא היה ולא נברא.
ההוכחה שהדוד ידע שהסבתא חושבת מחשבות שווא לגבי נכדיה ובכל זאת הוא לא אמר לה דבר הייתה חשובה מאין כמוה, ועדיין לא ידענו אם זה יספיק על מנת לפסול את הצוואה. רצינו לצאת מדיון ההוכחות עם הוכחה חד משמעית של השפעה שלא כדין של הדוד על הסבתא. הבעיה הייתה שגם בשלב החקירה הנגדית עוד לא ידענו מתי ואיך הדוד ‘טפטף רעל’ לאוזניה של הסבתא והסית אותה נגד בני המשפחה, האמירה היחידה של הדוד שידענו עליה הייתה אמירת אגב שלו לסבתא בדבר הטיפול הרפואי שבני המשפחה העמידו לאמם, טיפול שהוא טען שהוא “ניסויים בבני אדם”. זו הייתה האמירה היחידה של הדוד שידענו להוכיח. אלא שהאמירה הזו הייתה הסדק שהיינו צריכים.
אבל קודם כל, היינו צריכים שהדוד יודה שהוא אכן אמר את זה. החשש היה שאם נשאל את הדוד ישירות ‘האם זה נכון שאמרת לסבתא שנכדיה עורכים באמם ‘ניסויים בבני אדם’?”, הוא יכחיש. לכן, בחרנו לגשת לעניין בצורה עקיפה ושאלנו: “מה אמרה לך הסבתא אחרי שאמרת לה שנכדיה עורכים באמם ‘ניסויים בבני אדם’, איך היא הגיבה לזה?” הדוד, בלחץ החקירה, השיב לסוף השאלה וטען שהוא לא זוכר כיצד הסבתא הגיבה לדברים, אלא שהוא לא שם לב שבתחילת השאלה הייתה מגולמת הנחת היסוד שהוא אכן אמר לה את הדברים. בכך, הוא אישר שהוא אכן אמר לה את הדברים.
לאחר שהדוד הודה שהוא אכן אמר את זה, הוא נשאל שאלה פשוטה: ‘איזה סרטן היה לבת, ומה היה הטיפול שניתן לה?’ הדוד לא ידע לענות. ברגע זה נפתח השער לשאול את הדוד האם הוא רופא, מה הידע שלו בטיפולי סרטן ולמה בעצם הוא אומר לסבתא שבני המשפחה עורכים באם “ניסויים בבני אדם” בלי שהוא יודע בכלל איזה סרטן יש לה או מה הטיפול שניתן לה. לדוד לא היו תשובות, והתשובה שנותרה הייתה ברורה: הוא לא עשה את זה מתוך דאגה כנה לאם המשפחה, אלא מתוך רצון להסית את הסבתא נגדם.
בדרך גם גילינו, הכל בחקירה הנגדית עצמה, שהדוד שלח את הסבתא לבדיקה אצל נוירולוג בלי ידיעת בני המשפחה, הוא הקליט בחשאי בדיקה אחרת של פסיכוגריאטר וניסה למנוע את גילוי ההקלטה, הוא הסתיר מהמומחה הרפואי מטעמו מסמכים רפואיים שלא תמכו בעמדה שלו, ועוד ועוד.
התחלנו את התיק עם סיכוי נמוך מאוד להצלחה. סיימנו אותו בניצחון ענק, עם פסק דין תקדימי של 30 עמודים שקבע שהדוד שיקר בבית המשפט, השפיע על הסבתא וגרם לה לחתום על הצוואה החדשה. בית המשפט פסל את הצוואה החדשה של הסבתא, מחק את הדוד כיורש וקבע כי היורשים היחידים הם הנכדים והדוד השני.