אחד העניינים המשמעותיים ביותר ברשת האינטרנט הוא האנונימיות של הגולשים ברשת. האנונימיות ברשת נובעת משילוב של שני גורמים – הגורם הראשון הוא הארכיטקטורה (המבנה) של רשת האינטרנט, וגורם השני הוא המצב המשפטי.
הארכיטקטורה של רשת האינטרנט מבוססת על כך שהגלישה ממחשב מסוים וההזדהות ברשת האינטרנט נעשית באמצעות שימוש בכתובת סטטית או קבועה שנקראת כתובת IP. כתובת ה- IP היא כתובת המורכבת מ- 4 קבוצות מספרים, כתובת IP לדוגמא תיראה כך: “192.168.0.1”.
כתובת ה- IP היא כתובת שמוקצית לכל נקודת גישה על ידי נקודת הגישה אליה היא מחוברת. לצורך העניין, אם אני גולש ברשת האלחוטית הביתית שלי, המכשיר שבאמצעותו אני גולש יקבל כתובת IP מהנתב האלחוטי, והנתב האלחוטי יקבל כתובת IP “חיצונית” מספק האינטרנט, לדוגמא בזק בינלאומי, נטוויז’ן ודומיהן.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, כתובת ה- IP שלכם גלויה לכל מי שמקבל מכן בקשת גלישה, בין אם זה שרת הדואר, אתר האינטרנט אליו אתם גולשים או האדם איתו אתם משתפים קבצים, כי הרי זו מטרתה של כתובת ה- IP – לאפשר שיוך של בקשות גלישה למי שביקש אותן.
אם זה המצב וכתובת ה- IP שלי גלויה לכולם, אז איך בכל זאת יש אנונימיות ברשת האינטרנט? התשובה מורכבת.
קודם כל, כתובת IP אינה כתובת של אדם אלא כתובת של מחשב או מכשיר מסוים, שלא תמיד ידוע מי השתמש בו בפועל. מעבר לזה, כתובת IP אינה חייבת להיות כתובת של מכשיר ספציפי, אלא יכולה להיות כתובת של נתב אלחוטי המשמש עשרות אם לא מאות משתמשים שונים המחוברים אליו. נתבים שכאלו בדרך כלל עושים שימוש בטכנולוגיה הנקראת Port Forwarding במסגרתה כל מי שגולש באמצעות אותו הנתב מזוהה “בחוץ” על ידי כתובת ה- IP של הנתב, שכאמור משותפת למספר רב של גולשים, ולא באמצעות כתובת ה- IP של המכשיר הספציפי.
עד כאן הגורמים הארכיטקטוניים לאנונימיות ברשת, לגורמים האלו מצטרפים גורמים חוקיים שמקשים על הסרת האנונימיות.
כאמור, כתובות ה- IP של הגולשים שמורות אצל מפעילי האתרים ולכאורה אין בעיה לקבל צו שיחייב אותם לחשוף את כתובת ה- IP של גולש ספציפי, אלא שבישראל אין אפשרות חוקית לחייב אותם להעביר את הפרטים האלו לידי צד במשפט אזרחי. המשמעות היא שאם אדם כתב טוקבק באתר אינטרנט מסוים ואני מעוניין לאתר את כתובת ה- IP שלו כדי לתבוע אותו, אין לי אפשרות חוקית לעשות את זה למרות שכתובת ה- IP ידועה למי שמפעיל את האתר אליו הועלה הטוקבק.
עד כאן השלב הראשון, כעת מתחיל השלב השני. נניח שביקשתי מבעל אתר אינטרנט את כתובת ה- IP של גולש מסוים, ונניח שבעל האתר היה חביב ומשתף פעולה והעביר לי את כתובת ה- IP. מה אז? כתובת ה- IP היא רק שורה של מספרים, אין בה שם של אדם, מספר תעודת זהות או כתובת. איך תוכלו לחבר בין כתובת ה- IP לבין המחשב אליו היא משויכת? אתם לא תוכלו. מי שיוכל הוא אך ורק ספקית האינטרנט שהקצתה את כתובת ה- IP, רק אצלה יש מצד אחד תיעוד של כתובות האינטרנט אותן היא מקצה, ומצד שני הפרטים של הגולשים בעלי המנוי שלהם הוקצתה הכתובת.
אם ככה, מה הבעיה לפנות לספקית האינטרנט ולבקש את הפרטים של הבעלים של כתובת ה- IP הזו?
הבעיה היא שוב החוק, או יותר נכון היעדר החוק. גם במקרה הזה, אין אף חוק שמאפשר לחייב ספקית אינטרנט לתת פרטים אודות הלקוחות שלה, ובית המשפט העליון אישר את זה בצורה ברורה בפסק הדין רע”א 4447/07 רמי מור נ’ ברק אי.טי.סי. וקבע כי עד שהמחוקק לא יתקן את החוק הקיים, אי אפשר לחייב ספקיות אינטרנט לחשוף פרטי גולשים.
אבל, זה לא אומר שהאנונימיות ברשת היא מכשול בלתי עביר.
בניגוד לאזרח, למשטרה וליתר גופי החקירה במדינת ישראל יש סמכות לבקש חשיפה של כתובות IP ושל שמות משתמשים, בדומה לסמכויות חיפוש ותפישה. זה אומר שאם בוצעה ברשת עבירה פלילית, לדוגמא פגיעה בפרטיות, הטרדה מינית, הסתה, איומים וכדומה, אפשר להגיש תלונה במשטרה ואם המשטרה תחקור את הנושא ניתן יהיה להגיש בקשה לקבל את חומר החקירה בהתאם להנחיות פרקליט המדינה בנושא הזה.
אפשרות שנייה היא לפעול בהתאם לחוק היחיד כיום שמאפשר קבלת צו שיורה לספקיות אינטרנט ואתרי אינטרנט לחשוף את פרטי הגולשים, חוק זכויות יוצרים. זה נעשה במקרים מצומצמים, אבל זו סנונית ראשונה שכנראה מבשרת על שינוי כיוון חקיקתי.
האפשרות השלישית היא להגיש קובלנה פלילית כנגד המעוול. קובלנה פלילית היא הליך פלילי שמי שיכול לנקוט בו הוא האזרח הנפגע (ולא רק רשויות האכיפה), והיא אפשרית במקרים מסוימים בלבד שאחד מהם הוא פרסומים המהווים לשון הרע. במקרה כזה הנפגע יוכל לבקש סמכויות אכיפה המוקנות לרשויות החקירה, לרבות קבלת צווים לחשיפת פרטי גולשים.
כמובן שבכל פנייה לבית המשפט צריך עורך הדין לדעת מה הוא צריך, ולדעת להסביר ולהנגיש את הבקשות לבית המשפט. מדובר במשימה לא פשוטה כלל, מכיוון שעורך הדין צריך לשלוט בידע המקצועי הקשור לניהול רשתות. ניקח לדוגמא מקרה בו גולש פרסם פרסום אנונימי שמוציא דיבה של לקוח, אבל מבירור עם האתר המפרסם עלה כי כתובת ה- IP ממנה בוצע הפרסום נמצאת בשימוש של חברה המספקת שירותי VPN (שירות המאפשר גלישה אנונימית באמצעות יצירת רשת וירטואלית). מה עושים במקרה כזה? האם יש סמכות לבקש צו כנגד חברה זרה שסיפקה שירותי VPN ללקוח בישראל? כיצד המיקום הפיזי של השרתים של החברה ישפיע על השאלה הזו? והאם יש לאותה חברה חובה לשמור לוגים (תיעוד) של כתובות ה- IP של המשתמשים שלה? כל אלו הן שאלות מורכבות שעוד לא נענו במשפט הישראלי, ואין ספק שהעתיד המשפטי הולך להיות מעניין ומורכב כאחד.