זה לא סוד שהפרטיות שלנו נמצאת בסכנת הכחדה, השינויים הטכנולוגיים מתקדמים בקצב מסחרר ואיתם מתקדמת החדירה של חברות הטכנולוגיה לכל תחום בחיינו. חברות כמו גוגל ופייסבוק מספקות לנו שירותים בחינם, אבל לא באמת בחינם, כי בתמורה לשירותים שאנחנו מקבלים, אנחנו נותנים לחברות הללו גישה כמעט בלתי מוגבלת למידע הנוגע לחיים האישיים שלנו ושל אחרים סביבנו.
אבל חדירה לפרטיות אינה רק נחלתן של חברות ענק כמו גוגל ופייסבוק, ההתקדמות הטכנולוגית הופכת כל אדם לבעל יכולת תיאורטית להשיג כמויות גדולות מאוד של מידע על אדם אחר, באמצעים פשוטים למדי. בלי יותר מדי ידע טכנולוגי, ועם מוצרי מודף שזמינים ברשת בחינם או בתשלום נמוך, אפשר לקבל כלים טכנולוגיים פשוטים שיאפשרו לבלוש אחרי מקום הימצאו של אדם אחר, להפעיל את מצלמת הטלפון הנייד שלו או את המיקרופון ללא ידיעתו של הנעקב, לבלוש אחר תעבורת המיילים מכל חשבון דואר ועוד היד נטויה.
מי שנדרש להגן על פרטיותם של בני אדם ועל המידע שלהם הוא החוק, אבל החוק, כהרגלו, משתרך אחרי ההתקדמות הטכנולוגית ולא מצליח להדביק אותה, ומי שנדרשים להשלים את הפער וליצוק תוכן חדש לחוק הם בתי המשפט. הבעיה היא שהמצב הזה יוצר חוסר וודאות בנוגע להשגת ראיות שהושגו בצורה טכנולוגית, מכיוון שלעיתים רק בדיעבד, לאחר שהעניין הובא בפני בית משפט, אפשר לדעת האם פעולה מסוימת נחשבה לפגיעה אסורה בפרטיות, לחדירה אסורה לחומר מחשב או להאזנת סתר.
ניקח לדוגמא את המקרה הבא, שממחיש את הקושי עימו מתמודד החוק ומראה את המורכבות של קבילות ראיות בעידן המודרני: אדם הפעיל את המחשב הביתי שנמצא בחדר העבודה המשותף לו ולאשתו. האישה לא התנתקה (לא ביצעה log out) מתיבת המייל האינטרנטית שלה, וכשהבעל פותח דפדפן אינטרנט הוא רואה את תיבת הדואר של אשתו ואת המייל האחרון שלה. האם מותר יהיה להציג את המייל בבית המשפט, או שהבעל ביצע חדירה אסורה לחומר מחשב? מה יהיה המצב באותו מקרה בדיוק, רק שהפעם האשה לא שכחה להתנתק מתיבת הדואר שלה, אלא שהבעל, שיודע את הסיסמא של תיבת הדואר האלקטרוני של אשתו, נכנס באופן אקטיבי לתיבת המייל. האם היה לו מותר או אסור לעשות את זה? האם התשובה תשתנה אם הבעל כבר לא נשוי לאישה?
חוק המחשבים קובע כי כל יצירת קשר עם מחשב נחשבת כחדירה לחומר מחשב, וקובע כי השאלה האם החדירה היא מותרת או אסורה נעוצה ביסוד ההסכמה של הנחדר. משמע, בכל מקרה בו ניתן להראות הסכמה מפורשת או משתמעת של האישה לכך שבעלה ייכנס לתיבת הדואר אלקטרוני שלה, החדירה לא תוכר כעבירה פלילית.
אבל מה קורה כששאלת ההסכמה היא לא רלוונטית, מכיוון שהבעלות במידע שייכת לשני אנשים במשותף?
ניקח את המקרה הבא לדוגמא: בעל ואישה השתמשו בחשבון גוגל אחד לצרכי עסק משותף. החשבון הותקן על הטלפון הנייד של האישה. החשבון של גוגל אוסף נתוני מיקום ומציג אותם לכל מי שיש לו הרשאה לחשבון, בלחיצה פשוטה על כפתור: “קו הזמן שלי” באפליקציית מפות גוגל. המשמעות היא שהבעל יכול לדעת איפה הייתה האישה בכל רגע נתון. האם הבעל יכול לעשות שימוש במידע הזה כראיה בסכסוך עם אשתו? הרי כאן לא מדובר על חדירה אסורה לחומר המחשב, מכיוון שחומר המחשב שייך גם לבעל וגם לאישה.
כפי שניתן לראות, השאלות הן רבות ומורכבות. לעיתים התשובה אינה מצויה דווקא בחוק המחשבים, אלא דווקא בחוק הגנת הפרטיות. האישה תוכל לטעון כי הבעל פגע בפרטיות שלה מכיוון שהוא התחקה אחר מעשיה ללא רשות, הבעיה היא שמי שביצע את ה”התחקות” אינו הבעל, אלא גוגל.
המקרים שהובאו מייצגים דוגמאות קטנות מתוך מגוון אינסופי של מקרים שמשלבים התנהגות אנושית מורכבת עם יכולות טכנולוגיות משתנות. לכן, כל מקרה בו עולות שאלות של השגת מידע בדרך טכנולוגית מצריך היכרות עם הטכנולוגיה בה נעשה שימוש לצורך השגת הראיות ולא רק עם החוק היבש, מכיוון שהחוק לבדו לא תמיד מספק תשובות.