במאמר הקודם עסקנו במבוא להפעלת רחפנים, דרישות הרישוי, הרישום וההסדרה. במאמר הזה נעסוק בהגבלות החוקיות על הטסת רחפנים ושימוש במצלמות.
הסיבה להגבלות החוקיות הרבות שמוטלות על רחפנים היא העובדה שהעולם שלנו נבנה על מנת להגן על נכסים מפני חדירות המגיעות מהקרקע. חומות, גדרות תיל, כלבי גישוש, עמדות שמירה ומחסומים, כולם מונעים גישה קרקעית. אמנם צבאות מחזיקים ביכולות אוויריות שמטרתן לעקוף הגנות קרקעיות, אבל עד היום היכולות האלו היו יקרות ודרשו הכשרה מורכבת. אלא שהיום המצב השתנה, וכל אזרח יכול לקנות רחפן שעלותו היא כמה מאות דולרים ולהתגבר על הגנות קרקעיות שעלותן היא מיליונים.
מכיוון שאין עדיין פתרון טכנולוגי מלא, אמין וזול שימנע חדירה של רחפנים מהאוויר, המחוקק מנסה למנוע חדירה באמצעות חקיקה, בעיקר ב- 3 מישורים: הסדרת אזורי הטסה, הגבלות על פגיעה בפרטיות ושימוש בדיני הקניין לצורך קביעה מה נחשב להשגת גבול מהאוויר.
חשוב להבהיר שבניגוד לדרישות הרישוי שלא חלות על שימוש ברחפנים למטרות פנאי, דרישות ההטסה, הגנת הפרטיות והקניין חלות על כל מטיס, ללא הבדל בין הטסה למטרות פנאי להטסה למטרות מסחריות או כלליות.
ההיבט הראשון הוא הגבלות כלליות על הטסת רחפנים. רשות התעופה האוירית (רת”א) מפרסמת מפות של אזורים אסורים לטיסה. ירושלים, לדוגמה, היא אזור אסור להטסה של רחפנים בשל חשש לפגיעה באתרים הקדושים בה ומפאת הנפיצות הרבה של העיר. בנוסף, אסורה הטסה של רחפנים ליד שדות תעופה, בתוך שכונות מגורים, מעל מבני ציבור, מעל קהל, מעל בסיסים צבאיים ועוד.
רשות התעופה האוירית היא לא היחידה אשר קובעת איסורי הטסה וישנם גופים נוספים שיש להם סמכות לאסור הטסת רחפנים, לדוגמה אלוף פיקוד המרכז אשר הוציא צו אלוף המטיל איסור כללי על הטסת רחפנים בשטחי יהודה ושומרון.
כל הטסה בשטחים אסורים היא כמובן אסורה, לכל מטרה שהיא, וחשוב להתעדכן במפות האזורים המותרים לטיסה לפני הטסה מפני שהאזורים האסורים להטסה מתעדכנים תדיר.
ההיבט השני הקובע הגבלות על הטסת רחפנים הוא דיני הקניין, ובמילים אחרות – השגת גבול. כולם יודעים כי אדם שנכנס ללא רשות לבית, חצר או נכס של אדם אחר, הוא משיג גבול. מה שמתעלמים ממנו בדרך כלל הוא שלפי החוק, הבעלות של אדם על קרקע אינה משתרעת רק על הגבולות הקרקעיים של הנכס, אלא ‘עולה’ מעלה עד השמיים ומשתרעת גם על המרחב האווירי שמעל לביתו. כניסה ללא רשות למרחב האווירי שמעל לנכס פרטי היא השגת גבול ממש כמו כניסה לנכס ללא רשות דרך הדלת הקדמית. נכון שממילא אסור להטיס רחפנים מעל שכונות מגורים, אבל האיסור על הטסה מעל נכסים כלשהם משתרע על כל נכס, בנוי או פתוח, פרטי או ציבורי.
ההיבט השלישי שמגביל הטסת רחפנים הוא היבט הפרטיות. תארו לעצמכם מצב בו אתם מתעוררים בבוקר, פותחים את החלון ומגלים שמחוץ לחלון מרחף רחפן המצלם ישירות לתוך ביתכם. לא מדובר על מקרה תיאורטי, מדובר על מקרים שקורים כל הזמן, גם בחו”ל וגם בישראל.
הסיבה לכך שרחפנים מייצגים שלב חדש בפגיעה בפרטיות היא שהם הכלים האידיאליים לאיסוף מידע: הם יכולים להגיע לכל מקום ללא קשר למכשולים קרקעיים או טופוגרפיים, הם מסוגלים לצלם בזוויות שלא ניתן לצלם בהן מהקרקע, הם קטנים וטסים בגובה רב וכמעט אינם נראים, וגם כאשר רחפן נראה לעין לא ניתן לדעת האם הוא אכן מצלם, את מה הוא מצלם ומה טווח הכיסוי שלו. מעבר לכך, ניתן להתקין על רחפנים אמצעי עיבוד מתקדמים כגון תוכנת זיהוי פנים שהופכים אותם לכלי המושלם למעקב וזיהוי של אובייקטים.
הרשות להגנת הפרטיות (רמו”ט) פרסמה בסוף שנת 2018 טיוטת הנחיות בנוגע להיבטי הפרטיות בשימוש ברחפנים. ההנחיה הראשונה היא שרחפן בעל יכולות צילום חייב רישום כמאגר מידע. הנחיה זו חלה בשלב הראשון רק על צילום למטרות עסק, אבל הכוונה היא להחיל אותה גם על רחפנים המצויים בידי אנשים פרטיים. בנוסף, חל איסור על צילום אנשים כשהם ברשות היחיד, צילום מקומות רגישים כגון גני ילדים, וישנה אפילו הצעה להגביל את האמצעים הטכנולוגיים שמותקנים על הרחפן ולאסור שימוש בתוכנות זיהוי פנים או חיישני מצלמה רגישים.
אז מה יהיה בעתיד? בסופו של דבר, הבעיה הגדולה של המדינה תהיה אכיפה. על מנת לאכוף את כל האיסורים המדינה תצטרך להיות בעלת יכולת לדעת מי מטיס רחפן שמבצע פעילות לא חוקית. ישנן מספר דרכים לעשות זאת, ביניהן ניתוח פורנזי של הרחפן, טריאנגולציה, זיהוי ערוץ הרדיו (כולל ה- Channel ID) או פשוט לחכות שהרחפן ינחת ולעצור את מי שיאסוף אותו. בהיעדר אכיפה, וכמו שנראה כיום המשטרה פשוט לא יודעת איך לאסוף את החוק על מטיסים, יוכלו מטיסים להמשך להטיס רחפנים בשמי הארץ ללא פיקוח.
עו”ד דודי פרחיה הוא היועץ המשפטי של אגודת התעופה הכללית.